מה ששאל כבודו מה תוקף המכירה של אדם המוכר את העולם הבא שלו
בספר פניני הרא”מ (סיפור חיי הגה”ק רא”מ בנו של הפשיסחער זיע”א הובא שם באות כד המעשה דלהלן :
“החסיד ר’ יוסל הגדול זצ”ל נכנס פעם אחת לבית המדרש בפשיסחא, וראה שם אברך אחד מעיר אפטא שהסתובב מודאג ועצוב בלי אור של שמחה על פניו. שאל לו ר’ יוסל, במה אתה עוסק עכשיו? ענה לו האברך, אני דואג על עולם הבא שלי. השיבו ר’ יוסל, יונגערמאן, אם תתן מעייד (מי דבש) עבור כל החסידים – אתן לך את העולם הבא שלי. האברך לא חשב הרבה, הוריד מידו את שעונו שעון הזהב עם שרשרת הזהב ונתנו לר’ יוסל, ואמר לו שיקנה עבור זה מעייד לחסידים, והעסקא בינהם גמורה. הלך השליח וקנה קנקני מעייד והביאם לביתו של ר’ בנימין, כי הוא היה גיסו של ר’ יוסל הגדול [הוא כנראה ר’ בנימין זצ”ל המפורסם שהסתופף עוד אצל החוזה והיהודי הקדוש והרר”ב זי”ע – המבי”א]. וכל אנ”ש החשובים באו לביתו של ר’ בנימין להטיב לבם ולשתות מעייד. והר”ר בנימין חשד והרגיש שמשהוא כאן לא כשורה, ושאל את החברייא לומר לו מה מקור השפע של המעייד הזה? וכאשר סיפרו לו עובדא היכי הווי, לא רצה לשתות. והחסידים הפצירו בו מאד שישתה, והוא בשום אופן לא רצה לשנות דעתו, כי ר’ בנימין היה תקיף בדעתו, ושום איש בעולם לא יכול היה לשנות דעתו מלבד מרן הרא”מ זי”ע, והחליטו כולם ללכת לבית מרן הרא”מ זי”ע. וכאשר באו שמה, סיפר הר”ר בנימין, מעשה שהיה בימי הבעל שם טוב שנסע כל היום דרך המדבר, עד שהגיעו לבית אחד, ושם גרה יהודיה אחת שהיה לה למכור יי”ש, אבל לא היה לה שום דבר לאכול בהדי היי”ש. וראה חסיד אחד מחסידי הבעש”ט זי”ע, שקשור בביתה על התקרה חריץ גבינה אחת, ויתחנן החסיד לפניה שתואיל למכור לו את הגבינה, כי חסידים לא שותים יי”ש בלבד מבלי לטבלו בשום מאכל. והיא לא רצתה בשום אופן למכור לו את הגבינה, באמרה כי הגבינה הזו מיועדת לבעלה שצריך להגיע מעבודתו הקשה והוא עייף ורעב ואין לה במה להשיב נפשו רק בגבינה הזו. לאחר שהפציר בה החסיד מאד והיא עמדה בסירובה, אמר לה אותו חסיד, אני מוכן לתת לך את העולם הבא שלי ובלבד שתמכרי לנו את הגבינה הזו. כאשר שמעה האשה מלים כאלה, נאותה לו האשה ומכרה לו את הגבינה תמורת ה’עולם הבא’ שלו, והביא את הגבינה בשמחה לחסידים שיוכלו להטיב לבם בקצת יי”ש וגבינה, ולא סיפר מאומה מכל אשר קרה לו. ויהי למחרת, כאשר חבשו החסידים את הסוסים למרכבה ורצו לנסוע לדרכם, לא רצו הסוסים לזוז ממקומם. לא עזר שום מלקות ושום תחנונים, הסוסים לא זזים. וכאשר ראה זאת הבעש”ט הקדוש, אמר להם, חברייא, תנו תודה ותספרו במה חטאתם! אזי סיפר אותו חסיד את כל המעשה מ’העולם הבא’. קרא הבעש”ט להאשה, ואמר לה, אני מוכן לשלם לך הרבה יותר ממה שהגבינה שווה, אנא קבלי ממני את הכסף. ותען האשה ותאמר, איני מוכנה לקבל כל תשלום עבור הגבינה, אני עומדת על העסקא שעשיתי עם החסיד הזה. הפציר בה הבעש”ט ויאמר לה, הנני משלם לך פי עשרה משווי הגבינה! והיא בשלה, אומרת שלא מסכימה. ויאמר לה הבעש”ט זי”ע, האם שמעת פעם שיש רבי שקוראים לו בעל שם טוב? ותען ותאמר, הן. אם כן, אמר לה הבעש”ט, דעי לך שזה אנכי, ואני מבקש ממך שתקחי מעות עבור הגבינה, ואני מבטיח לך שיהיה לך גם עולם הבא, אבל לא מהיהודי הזה. ואם תתעקשי בכל זאת, דעי לך כי יש לנו הרבה דרכים לאלץ אותך, ובודאי תתחרטי אח”כ. כששמעה האשה את דברי הבעש”ט זי”ע נתרצתה וקבלה את המעות עבור הגבינה. ולכן – סיים הר”ר בנימין זצ”ל – מבינים אתם מדוע איני רוצה לשתות את מי הדבש הללו. ולאחר מכן, היה להם עבודה קשה מאד לשכנע את האברך שיקח בחזרה את השעון והשרשרת הזהב, ויפטור את ר’ יוסל הגדול מכל העסק. ואמרו, כי בגלל המעשה הזה לא זכה ר’ יוסל הגדול להקבר בעירו, כי נפטר בהיותו בגריצא שלא בביתו ובמקומו. [אור שמחה אות צ’, בסגנון חדש]:
ולע”ד כל מעשה זה ובפרט עם הבעש”ט צ”ע גדול אם אכן קרה ראשית כל ידוע כבר האריכות הגדולה בדברי הפוסקים דאין במכירת עולם הבא ולא כלום ואמנם מסתברא מילתא דאותו המוכר עוה”ב שלו וודאי הפסיד עוה”ב דהרי מכרו בעבור נזיד עדשים ובאמת במקרה כזה הוא דומיא דעשו הרשע שמכר ליעקב את הבכורה ואת העוה”ב וכמבואר במדרש (מדרש אגדה (מהדו’ בובר) בראשית פרק כה ד”ה [כב] ויתרוצצו הבנים ועיין ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קיא) דחילקו ביניהם את העוה”ב והעוה”ז ובסופו של דבר לא קיבל לא עוה”ז ולא עוה”ב שהרי לקח ממנו את הברכות והרי לן דעצם ה”ויבז את הבכורה” גרמה לו לאבד ב’ עולמות וא”כ אין במכירה זו שם מכירה וע”כ באמת אמר ויעקבני זה פעמיים כיון דהיה תפיסה בעקבו והוכחה שעשו דש בעקביו את ענין העוה”ב וממילא הפסיד ג”כ העוה”ז אבל עצם מכירת עוה”ב לא שייך ובאמת מעשה זה דמכירת עוה”ב לעשו הייתה כשהיו במעי אמן כמבואר במדרש שם ולא בהיותם בני ט”ו ולכן מכר לו דווקא הבכורה שהיא דבר שקיים בעולם ((שו”ר במש”כ בשו”ת משיב דבר ח”ג סי’ י”ד בתחילתו לגבי ענין מכירת הבכורה ודימהו לענינא דמכירת חלקו בעוה”ב ולע”ד נראה כמש”כ.)) רק שפלפלו האחרונים דהא הו”ל דבר שלא בא לעולם אבל הוא שייך בעוה”ז אלא דעיקרו בחינת עוה”ב ואכמ”ל ועכ”פ עצם מכירת עוה”ב לא שייך וכמו שכתב רב האי גאון בתשובה והביאו המהר”ם אלשקר בשו”ת שלו סי’ קא וז”ל המהרא”ל “עוד שאלת אם יש ממש באותן שמוכרין זכיותיהן זה לזה אם זכה הקונה או הפסיד המוכר ואם פעולה זו יש לה עיקר. תשובה לא מצאתי מקום לדבר זה כי אם בתשובת שאלה לרבינו האי גאון ז”ל וראיתי להעתיק אותה לך ומשם תבין עקרן של דברים שאלוהו ז”ל מי שהוא נוהג להתענות שני וחמישי ובסוף אותו הזמן אמר קבול שכר התענית הזה יהיה לפלוני מתנה וכן אם יאמר מכרתי תענית זו השנה בכך וכך לפלוני וקנו קנין על זה היש מזה כלו הנאה לאותו שניתן לו כלום וכן מי שנתן לאדם זהב על מנת שיקרא התורה ותהיה זכות הקריאה לו וכו’ תשובה כך ראינו כי דברים אלו דברי הבל שאין לסמוך עליהן ואיך יעלה על לב כי שכרו של זה של מעשים טובים שעשה זה לזה והלא הכתוב אומר צדקת הצדיק עליו תהיה וכן אמר ורשעת הרשע עליו תהיה כשם שאין אדם נתפס בעון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה אלו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה וכן הוא מתן שכר כבוד ויקר שנותנים לו לצדיק על מעשיו הטובים וכתות כתות הם שהן מקבילות פני שכינה ומקלסין לפניהם שבח ואומרים לו לצדיק עלה למדרגתך ועמוד במחיצתך אתה הוא שכבשת יצרך ונשאת משא המצות ולא נטית להנאה מצוייה אלא עזבת את תאותך וסבלת עול יוצרך וסגפת עצמך ביראתך עתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה כמו שאמרו חכמים מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ולא רביה ולא משא ולא מתן ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין מזיו השכינה וכל אחד ואחד מעלתו לפי מעשיו כמו שכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו’ ומה תלמוד לומר בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אלא כל אחד ואחד לפי עבודתו מתן שכרו וכן אמרו חכמים אמר ליה בר הה”א להלל היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו אמר ליה עובד אלקים ואשר לא עבדו תרויהו צדיקי נינהו אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד אמר ליה ומשום חדא זימנא יתירא קרי בה לא עבדו. אמר ליה צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזי תריסר פרסי בתרי זוזי. וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם ית’ וכבר נטל דמים זה לא ליי’ ישב בתענית אלא סגף עצמו ונפשו באותן הדמים והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר כי עשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. אבל ודאי מי שנותן שכר למלמד ללמד מה שהן צריכין ומלמדין יש לו שכר גדול בכך והמלמד עצמו פעמים יש לו שכר פעמים אין לו שכר וכן מי שמאכיל עני או חכם לברכו יש לו שכר על כך ויש לו הנאה בכך כברכת אותו עני או אותו חכם וכן המסעד מקיימי מצות כדי שיוכלו לקיים יש לו שכר על כך ולהם וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה ובמצות להפנות לבותם לעסוק בה יש לו שכר והשכר שיש לו על פעלתו הוא. ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה לבוז הוא ולעג וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו וכן כתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמרו חכמים מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כיוחנן דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו מר עבד פרקמטי’ ומר עסק בתורה אמר ליה פלוג דאיפלוג יצאת בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז ובוזו לו עכ”ל (רה”ג), – וסיים שם המהרא”ל – וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף ולא לגרוע” עכ”ל המהרא”ל בתשובתו לבנו ע”ש.
ואמנם לכא’ דברי רה”ג הם דלא כמ”ש בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמו בדברי הרמ”א שם וז”ל “ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. והוא מדברי ה רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ב חלק ה דף כג טור א העוסק בתורה קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלמודו כמו יששכר וזבולון אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלו’ כדכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו וגומר וזה ענין הלל ושבנא כדאיתא בסוטה ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו כך כתבו המפרשים” עכ”ל ובסוף דבריו חזינן ביותר דהעוסק איבד חלקו והיינו דלא יעזור לחזור ולקחת חזרה וא”כ ב’ ענינים תמוהין במעשה זה חדא דהא לא שייך כלל ענין זה דמכירה ועוד דאף כשיחזור ויתן מעות איבד כבר חלקו וצ”ע. (ועיין שו”ת אבקת רוכל למרן הב”י סי’ ב’ שהאריך טובא בנדון קבלת מעות על לימוד תורה וכתב דלא הותר דבר זה להתנות לכתחילה כנ”ל אלא רק לאיש עני אבל מי שיש לו אסור לו לקחת ממון ע”ש וז”ל שם ד”ה ומדנקט “ובעיני גדול עונו מנשוא שנראה שהוא בוזה שכר עסק התורה שהוא מוכרו בלא צורך פרנסתו ומטעם זה נראה לי שאפי’ במתנים מעיקרא לא הותר אלא למי שאינו מרויח כדי פרנסתו ואם לא יתנה עם זה יצטרך לחזור אחר פרנסתו ויתבטל מדברי תורה לגמרי ולכן הותר לו לתת חצי חלק שכר עסק תורתו לחבירו כדי שיתן לו חצי מה שהוא מרויח והרי זה דומה לעוסק בתורה חצי היום ועוסק במלאכה חצי היום אבל אם הוא מרויח כדי פרנסתו אסור להתנות ואם התנה הרי הוא בכלל בוזה דבר ה’ כדאמרן” עכ”ל). ולכא’ לפ”ז יש ליישב דברי הרה”ג עם דברי הרי”ו דרה”ג מיירי במי שידו מספקת ואילו הרי”ו מיירי במי שאין ידו משגת ועיין באמרי בינה בשו”ת שבסוף ח”א סי’ י”ג במה שכתב לבאר דברי רה”ג שלא יסתרו דברי הרמ”א ע”ש. (ועיין שו”ת טוטו”ד למהרש”ק ח”א סי’ ריז שהאריך לבאר הטעם דבתורה מותר לבקש קודם לכן כסף בעבור הלימוד והרי פשיטא דאין אדם יכול לומר לחבירו קודם עשיית מצוה שישלם לו על המצוה ועי”ז יקבל חצי שכר. ואמנם יל”ע במי שאין ידו משגת לקנות לולב וכד’ ומבקש מחבירו מעות בעבור כך ומבטיח לו שכר כנגד מעותיו דלכא’ יש בזה דומיא דת”ת אלא דיש לחלק דת”ת כנגד כולם ולכן מותר משא”כ במצוה בעלמא לא וצ”ע). ((ועיין דבר נחמד בדברי מו”ז מרן החיד”א ז”ל בספרו מדבר קדמות מערכת מ’ אות ל”ו וכותב שם וז”ל: ואע”ג דאמרו רז”ל דנשי הת”ח פלגי בהדייהו וא”כ השתא יהי’ הלב מהסס כיצד יהיה דין הת”ח, החצי לאשתו והחצי למחזיק והוא ישאר נקי, וכבר ראיתי בספר דרשות לרש”מ בהקדמת המביא הספר לדפוס ששמע מהרב הגדול המג”ן שהי’ מצטער ע”ז, אמנם אני בעניי מצאתי במפרשים שהקב”ה נותן מתנת חנם לאשת ת”ח שכר שיעור החצי מתורת הת”ח ולא ינוכה מהת”ח מאומה עכ”ל. והרבה האריכו בזה המפרשים והפסקנים בגדר היתר נטילת מעות בעבור הלימוד ובגדרי יששכר וזבולון ועי’ בהקדמת ההפלאה לספרו על כתובות פתחא זעירא אות מ”ג במש”כ בזה ואכמ”ל.))
והיותר הכביד במעשה הנ”ל דלכא’ נראה דאפילו נימא דאפשר למכור עוה”ב ואפילו נימא ג”כ שאחר מכירת עוה”ב אפשר לחזור ולקנות בחזרה את העוה”ב אולם בוודאי דבעינן לזה דין תורה והרי במעשה הנ”ל היה ממש מעשה חמסנות דהא הו”ל תליוהו וזבין ואמר איני רוצה אלא דלבאר זה יש להקדים דברי הפוסקים בדין זה דהנה איתא בגמ’ ב”ק סב. אמר
עוד בענין מכירת עולם הבא עי’ שו”ת מצפה אריה (לחתן בנו של הישוע”י) חחו”מ סי’ לו. ובשן”ת אבו יקרה ח”ג סי’ נ”ב במי שהלוה לחבירו ד’ רובל ואמר אח”כ לאשתו של שלווה שתמורת הד’ רובל הוא נותן להם כל עוונותיו ואין איני תובע יותר וענתה האשה הן מה הדין.
ועיין בכל זה במנחת אשר בראשית פרשת תולדות.
