For donations Click Here

בעניין הכנה משבת ליום טוב

ע”ד שאלתו שהדליק בשוגג אש ביום ראשון של יום טוב, אם מותר לנו להנות מן האש ביום השני, דשמא הוי אסור מדין הכנה שהרי לא הוכן לשמוש בשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.

כתב הרמ”א סוף סי’ תק”א וז”ל: ולפידים שנארו מי”ט ראשון שכבו מותר לחזור ולהדלקם אפילו בי”ט שני של ראש השנה או יו”ט אחר שבת עכ”ל. ובמ”ב ס”ק ל”ד באר ששיטה זו סוברת שאין כאן איסור הכנה כמו ביצה שנולדה שהרי גוף העצים או הפתילה היו בעולם מכבר אלא שנשתבחו ע”כ. ועוד מצאנו דברי המ”ב שם ס”ק כ”ח שכתב וז”ל: ולפעמים אסור להסיק אף בכלים שלמים כגון עכו”ם שלקח עצים של ישראל ועשה מהן כלי ביו”ט דהו”ל נולד דמעיקרא עצים והשתא כלי עכ”ל.

ויש לדון מה הדין של האש שנדלק בשבת, ורוצים להשתמש בו בביום טוב הסמוך. אש זה לא היה בעולם והוא נולד בשבת. וכ”כ המ”ב סי’ תק”ב ס”ק א’ שמי שמוציא אש ביו”ט אסור משום שהוא מוליד את האש. וא”כ שפיר יש לומר שאש זה אסור ביום טוב שאחרי שבת משום שהוא נולד בשבת ושפיר מקרי הכנה משבת ליום טוב.

ואף לפי דברי המ”ב ס”ק ל”ד שבאר דברי הרמ”א שסובר שאין כאן איסור הכנה בפתילות שנדלקו ביום טוב וכבו, שהרי אינו כמו ביצה שנולדה משום שגוף העצים או הפתילה היו בעולם מכבר אלא שנשתבחו, אמנם שאני כאן שאנחנו מדברים לא לענין הפתילות אלא לענין האש, וגוף האש לא היה בעולם כלל לפני שבת.

אמנם בשו”ע סי’ תקי”ז סע’ א’ כתב וז”ל: וה”ה ליקח ממנו פת שאפה בו ביום וכן אם נאפה בשבת שלפניו עכ”ל. וכתב המ”ב ס”ק ז’ וז”ל: ר”ל דלא אסרינן ליה משום הכנה שמכין משבת ליו”ט הואיל דמעיקר הדין אף בשבת גופא מותר לאכול דאף דמשום חומרא דשבת מחמירין לעיל בסימן שכ”ה ס”ד שלא בשעת הדחק עכ”פ ביום טוב שלאחריו אין להחמיר עכ”ל. הרי לנו שלא היה הפת הזה בעולם כיון שיש מתירין בשבת גופא לאכול, עכ”פ אנחנו מתירין ביום טוב שלאחריו.

והנה לענין יהודי שעשה איסור בשבת בשוגג, כתב המ”ב סי’ שי”ח ס”ק ז’ שהגר”א פסק שמותר גם לו מיד. וא”כ אם זה שהדליק את האש בשבת היה בשוגג, הרי יש מתירים אף בשבת להשתמש באש זה, והיינו להתחמם בו או לקרוא לאורו. ולכן אף אם נחמיר כדעת השו”ע בסי’ שי”ח סע’ א’ אבל חזרנו לכלל שכתב המ”ב שעכ”פ ביו”ט מותר להנות ממנו.

ובאור הענין מה שאנחנו מתירים כאן הלחם ולא אומרים שהוא הוכן בשבת, צריך לומר שכדי שיקרא בשם הכנה צריך להיות שזה לא מעשה היתר שמותר להנות כבר בשבת, שהרי אם זה מעשה היתר שמותר אף בשבת, אז שבת לא הכין ליום טוב, אלא שבת הכין לעצמו. ואיסור הכנה הוא כאשר הדבר היה באיסור בשבת או שלא הכינו אותו בשבת.

וגם אדם שהוציא אש ביום טוב מותר להשתמש באש זה בדיעבד ביום טוב, כמ”ש המ”ב סי’ תק”ב ס”ק ד’. וקשה למה לא נאסור את האש משום נולד, שהרי אף אם אין אנחנו קונסים אותו על המעשה שעשה בהוצאת האש, אבל אנחנו צריכים לאסור משום שהוא נולד, ובאיסור נולד אינו תלוי במעשה איסור שהרי גם כלי שנשבר ביום טוב אסור אף שלא היה שום מעשה איסור, כמ”ש השו”ע סי’ תק”א סע’ ו’. ולפי זה שמא לא שייך כלל לאסור את האש שעשו אותו בשבת הסמוך ליום טוב, כיון שלא שייך נולד של מוקצה בעשיית האש.

ושמא אנו צריכים לחלק בין נולד ובין הכנה. והיינו שאף שאש אין בו משום נולד, אבל עדיין כיון שהוכן בשבת שלפני היום טוב, יש בו איסור של הכנה. וכן מצאנו בחלב שנחלב בשבת אפילו לתוך אוכלין ומבהמה העומדת לאכילה אסור ביום טוב הראשון שאחריו משום הכנה כמ”ש המ”ב סי’ תק”ה ס”ק י”ב.

אבל עדיין נוכל לסמוך על מה שהבאנו לעיל שאם בשבת עצמו מותר להשתמש וככמו שהזכרנו לענין גוי שעשה את הפת בשבת, אז אנחנו מתירים ביום טוב. ולכן כיון שהיהודי הדלקי את האש בשוגג בשבת, ויש מתירין אותו מיד, שפיר יכולים להשתמש בו ביום טוב למחרת.

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *