עסקאות שבויים

הקדמה

פדיון שבויים, הינו ערך חשוב ביותר ביהדות. הרמב”ם ((הלכות מתנות עניים ח,י)) כתב, כי: “אין לך מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים”. יחד עם זאת, יישום מצווה זו כרוך בהתמודדות עם דילמות מוסריות כבדות משקל, הקשורות ל”מחיר” שנאלצים לשלם עבור השבויים. הנושא נדון בספרות הפוסקים ובמאמרים הלכתיים של ימים עברו, בהם נחטפו יהודים, בגלויות השונות, לצורכי סחיטה. לצערנו, אף בדורנו ובמדינת ישראל, אנו נחשפים מדי פעם לתופעה, כאשר חיילי צה”ל נחטפים ומוחזקים על ידי ארגוני מחבלים לצרכי מיקוח וסחיטה, ואו אז עולה השאלה: האם יש גבול למצוות פדיון שבויים, על אף חשיבותה הגדולה, והאם יש מצב בו “לא כדאי” לפדות שבויים. במאמר זה אשתדל לסקור בקצרה את עיקרי הדברים. מטבע הדברים הנושא הינו טעון ורגיש, אך היות ובמרחב הציבורי הנושא עלה לדיון החלטנו לעסוק בו גם במסגרת האתר.

אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם

אחד המקורות שמובאים תדיר בהקשר לשאלה זו הוא מאמר המשנה ((גיטין מה,א)) : “אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם.” הרי, שעל חשיבותה הגדולה של המצווה, תיקנו חכמי המשנה תקנה שמציבה גבולות, שאין לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהן. חכמי התלמוד התלבטו בשאלה: מה הטעם של תקנת חז”ל זו. וכך אמרו (שם):
“איבעיא להו (נשאלה שאלה): האי ‘מפני תיקון העולם’, משום דוחקא דציבורא הוא (רש”י: אין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו); או דילמא (שמא), משום דלא לגרבו ולייתו טפי” (רש”י: דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתי טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר, היינו שלא יהיה כדאי לגויים להסתכן בחטיפה כי ממילא לא ישלמו להם כ”כ הרבה עבור השבויים).

נפקות אפשרית בין הטעמים, היא: האם לאדם פרטי מותר לפדות שבוי יקר לליבו, מכספו שלו, בכל מחיר. לפי הטעם הראשון, רק הציבור אינו מחויב להתרושש עבור השבוי, אבל אדם פרטי רשאי לעשות בכספו ככל העולה על רוחו. ואילו, לפי הטעם השני, גם לאדם פרטי אסור, מפני החשש שפדיון יקר עלול להוביל למעשי שבייה נוספים.

הגמרא (שם) מביאה “מעשה רב”, מתוך כוונה להוכיח שטעם התקנה הוא: דוחקא דציבורא.
“תא שמע (בוא ושמע), דלוי בר דרגא, פרקא לברתיה, בתליסר אלפי דינרי זהב (פדה את בתו שנשבתה ב-13,000 דינרי זהב, סכום שהוא ודאי למעלה מכדי דמיה. ומכאן ראיה, כי לאדם פרטי מותר להוציא ממון רב לצורך פדיון שבויים). אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד” (ומי יאמר לנו, כי ברצון חכמים עשה, שמא שלא ברצון חכמים עשה). היינו, אין מכאן ראייה שמותר לאדם פרטי לפדות בכל מחיר. אם כן, השאלה נשארה לא פתורה.

להשלמת התמונה יש לדון בשני מקורות נוספים. המשנה ((כתובות נב,א)) דנה בחיוב הבעל לפדות את אשתו:
“נשבית (האישה) והיו מבקשין ממנו (מבעלה) עד עשרה בדמיה. פעם ראשונה, פודה. מכאן ואילך, רצה פודה רצה אינו פודה. רבי שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם”.

בעלי התוספות, על אתר, הקשו, שלכאורה אפשר ללמוד מדברי תנא קמא במשנה, שהטעם שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם, הוא משום דוחקא דציבורא, שהרי הוא מתיר לבעל לפדות את אשתו שנשבתה בפעם הראשונה, בסכום העולה עד פי עשרה משוויה. ואף בפעמים הבאות, יכול (לא חייב) הוא, אם ירצה, לפדותה ביותר משוויה. ותירצו:
“ויש לומר, דאפילו לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי (שאפילו לטעם כדי שלא יבואו לקחת אנשים נוספים בשבי) לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי ‘עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו’ (איוב ב, ד), והכא אשתו כגופו” (היינו, חכמים לא אסרו, בכל מצב, על אדם מלפדות את עצמו בכל מחיר, והרי אשתו כגופו נחשבת, ולכן מתירה המשנה לבעל לפדות את אשתו בכל מחיר).

על סמך דברי התוספות קובע הרב שאול ישראלי ((הרב ש’ ישראלי, “היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?”, תורה שבעל פה יז, עמ’ סט-עו.)), קביעה מחודשת.
“כיון שאלה [חיילנו] יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי [אמצעים] שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינן פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי… כיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה … לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש’אין פודין את השבויים יותר על דמיהם'”.

הרב ישראלי לוקח את הכלל התלמודי – הלכתי, הידוע “שלוחו של אדם כמותו” ((תלמוד בבלי קידושין מב,ב)) ו”מלביש” אותו על תירוצם של בעלי התוספות, ולפיכך מגיע למסקנה כי המדינה – השולחת את החייל שנשבה, פודה בעצם את עצמה, בכל מחיר, כי בכגון דא לא תיקנו חכמים כל הגבלה.

ברם, נראה כי תוספות התכוונו לרעיון אחר לגמרי, שחז”ל לא רצו לתקן תקנה המגבילה את האדם הפרטי, שלא לפדות את עצמו בבחינת “אין גוזרין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה” ועל כן, התירו לו לפדות את עצמו בעד כל הון שבעולם. אך, אין להחיל כלל זה על ציבור ועל מדינה, ולפי זה אין מקום לחידוש של הרב ישראלי.

מרבית ה”ראשונים” ((רש”י, ריטב”א, רשב”א, שם. אך, בעלי התוספות שם כתבו, שיתכן שרבן שמעון סובר שהטעם הוא משום דוחקא דציבורא, ולכן אין להטיל על הבעל חיוב לפדות את אשתו משום דוחקו.)) פסקו שהטעם שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם הוא כדי לא לעודד חטיפות נוספות וכך פסק הרמב”ם ((הלכות מתנות עניים ח,יב.)), ובעקבותיו בעל ה”שולחן ערוך” ((יורה דעה רנב,ד.)).

פדיון שבויים במקרה של סכנת נפשות

סוגיא נוספת שיש לה נפקות לנושא שלפנינו נמצאת במסכת גיטין (נח,א):
“תנו רבנן (למדו רבותינו): מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר (ישעיהו מב, כד): ‘מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים’? ענה אותו תינוק ואמר (המשך הפסוק שם): ‘הלוא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו’. אמר (רבי יהושע): מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה (מעין שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטין עד שהורה (אותו שבוי צעיר) הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע”.

והקשו בעלי התוספות על אתר, מדוע הסכים רבי יהושע לפדות את רבי ישמעאל בכל ממון שבעולם, והלא “אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם”? ותירצו שני תירוצים. א. כאשר יש סכנת נפשות, יש לפדות את השבויים אפילו יתר על דמיהם. ב. הכלל ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם” אינו חל על פדיית שבויים תלמידי חכמים (וכנראה, גם לא על תלמידי חכמים פוטנציאליים) ((ראוי לציון כי המהר”ם מרוטנבורג, שחי בתקופת בעלי התוספות, כאשר נפל בשבי לא הסתמך על נימוק זה, ובחר שלא להיפדות. וכבר ציין זאת המהרש”ל בספרו “ים של שלמה”.)). במקום אחר ((גיטין מה,א ד”ה דלא ליגרבו.)), הוסיפו בעלי התוספות נימוק נוסף, לאי התחשבותו של רבי יהושע בתקנה שלא לפדות שבויים יותר על כדי דמיהם: “אי נמי, בשעת חורבן הבית לא שייך (הטעם) דלא ליגרבו”. וביאר רבינו מנחם המאירי ((בית הבחירה למאירי גיטין נח,א.)): “בשעת חורבן הבית היה (המעשה), וליכא למיחש דליגרי בהו טפי (ואין חשש כי פדיון השבוי בכל מחיר יעלה את ה”תאבון” לחטוף שבויים נוספים) שהרי כולם גלו ונשבו”.

על בסיס הנימוק הראשון של בעלי התוספות, שתקנת “אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם” אינו חל במקרה שמרחפת סכנה לחייו של השבוי, אפשר לכאורה לשלם כל מחיר (אף שחרור מחבלים) תמורת חייל שבוי בידי מחבלים, הידועים באכזריותם, ועלולים להוציאו להורג בכל רגע. אלא, שנחלקו הפוסקים ((פתחי תשובה על שולחן ערוך, יורה דעה רנב,ד.)), האם דעת בעלי התוספות נפסקה להלכה, או לא וספק אם ניתן לסמוך על דעת תוספות, אם כי אפשר וניתן להחיל על ספק זה את הכלל ספק תקנה בטלה התקנה ((שו”ת הרשב”א חלק ג סימן שצז)). ((ייחודית בעניין זה היא שיטתו של בעל ה”כנסת יחזקאל”, שכתב, שהחילוק של בעלי התוספות, בין שבי במצב של פיקוח נפש למצב ללא פיקוח נפש, נכון רק לפי הטעם של “דוחקא דציבורא” אבל “לטעמא דלא לגרבי, הסברא להיפך (היינו, שאסור לשלם ביוקר במקרה של פיקוח נפש)… (כי, אז) ירצו להרוג את השבויים כדי שיפדו יותר מכדי דמיהם”. ולכן, הוא מגיע למסקנה כי נימוק זה איננו נכון להלכה, שהרי הרמב”ם והשולחן ערוך פסקו כטעם “דלא ליגרבו”.))

כפי שראינו, אפשר לדון בשאלה זו על פי המקורות דלעיל. ואמנם כך עשו כותבי מאמרים רבים. אך, לדעתי, יש לקחת בחשבון אספקטים נוספים בבואנו לדון בדילמה הנ”ל, ואפרטם אחד לאחד.

שאלת הסיכון שבשחרור מחבלים

השוני המהותי ביותר בין תקנת “אין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהם” לשאלת שחרור מחבלים הוא, שקיים מרכיב של סיכון ביטחוני בעצם שחרורם לחופשי של מחבלים מסוכנים. מרכיב זה עשוי, אפוא, לייתר את כל הדיון בשאלת המחיר, האם הוא יותר מכדי דמיהם או לא, משום שאפילו אם הוא לא יותר מכדי דמיהם, יתכן שאסור לסכן את הציבור.

מעבר לכך, צריך לדעת מה תהיינה ההשלכות של כניעה לטרור בצורת שחרור סיטוני של מחבלים על המצב הביטחוני. שאלה זו יש להניח לפתחם של מומחים צבאיים.

כיוון לפיתרון שאלה זו אפשר למצוא בהלכה המובאת בשלחן ערוך ((חושן משפט סי’ תכו)), שפסק: “הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו… ולא הציל… עובר על ‘לא תעמוד על דם רעך’ (ויקרא יט, טז)”. בעל “הגהות מיימוניות” ((הלכות רוצח א,טו דפוס קושטא)) הוסיף, על פי הירושלמי, כי החובה להציל את חברו קיימת גם כאשר ההצלה כרוכה בסיכון של המציל. אבל, הסמ”ע (בפירושו על “שולחן ערוך” שם) אינו מסכים איתו, וכתב להלכה, כי מהעובדה שהרי”ף והרמב”ם, הרא”ש והטור, לא הזכירו את דברי הירושלמי, ניתן להסיק שהם סברו שהירושלמי לא נפסק להלכה. ואין חובה, אם כן, לאדם להיכנס לספק פיקוח נפש בכדי להציל אדם אחר.

הרדב”ז ((חלק ג סי’ תרכז.)), אף הגדיל לומר, שאין להסתכן על מנת להציל את חברו, ואם עושה זאת “הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה”. ומכאן, כי שיחרור מחבלים שיש להם “דם על הידיים” הינו בגדר של ספק הסתכנות על מנת להציל את חברו, ואסור לעשות זאת ((להרחבה בנושא זה, הרב עובדיה יוסף, “מבצע אנטבה בהלכה”, תורה שבעל-פה יט (תשל”ז) ט.)).

שאלת מורל העם

שיקול נוסף שראוי לשקול הוא: האם יש מקום להתחשב בהשפעה המוראלית השלילית על אזרחי המדינה שיש למצב של חייל שבוי. ירידה במורל הלאומי עלולה לגרום לרפיסות הרוח והדעת ולתבוסתנות, שעלולות לגרום באופן עקיף לסכנת נפשות.

השאלה הנשאלת מבחינה הלכתית: האם יש מקום לשיקול כזה, של פיקוח נפש ערטילאי, כנגד שיקולים אחרים ולהתיר על ידי כך שחרור מחבלים מסוכנים. עוד ניתן לטעון, שההלכה לא יכולה להיקבע על פי הלכי הרוח של הציבור, אלא, להיפך עליה החובה לעצב, על פי קריטריונים ברורים, את הלכי הרוח של הציבור. רוצה לומר, שכאשר יהיה ברור לכל אזרח שממשלת ישראל איננה מנהלת משא ומתן על שחרור מחבלים, תתגבש בציבור הבנה עמוקה יותר למושג “אחריות לאומית”.

אסמכתא לשאלה זו ניתן להביא מדברי המהרש”ל ((“ים של שלמה” בבא קמא ח,נט.)), אשר דן בשאלה: מה היה ההיתר של שאול המלך ((כפי שמסופר בספר שמואל א’ לא,ד.)) ליפול על חרבו בתום המלחמה עם הפלשתים בהר הגלבוע. וכך הוא כותב:
“ואולי שאול, עליו השלום, כיון על זה שנפל על חרבו, שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו, ויפלו כמה רבבות מישראל”.

לפי דבריו, שאול המלך מתוך שיקול של חשש, עקיף, לסכנת נפשות לישראל, בחר לפעול שלא על פי הדין המקובל, שאסור לאדם להרוג עצמו. מאידך, קשה להקיש מהמקרה של שאול לנדון שלפנינו, משום שחששו של שאול, שעם ישראל יצא למלחמה בגללו, היה חשש סביר, ולא תחזית ערטילאית של ירידה במוראל העם.

שאלת חילול ה’ – כבוד העם

המהרש”ל (שם) מציע הסבר נוסף למעשה של שאול: “וגם אפשר, משום כבוד מלך משוח ה’, שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה’ בדת אמונתנו”.

ניתן לטעון, לפיכך, שנפילת חייל ישראלי בשבי המחבלים הוא מצב של חילול ה’. מאידך, בשים לב למילותיו של המהרש”ל “משום כבוד מלך משוח ה'”, נראה, כי חילול ה’ שמצדיק חריגה מן הדין היבש, הוא רק חילול ה’ כבד ביותר, דוגמת עינוי וביזוי מלך ישראל בידי אויבים.

שאלת המוטיווציה לשירות צבאי בעתיד

שיקול נוסף שראוי לשקול הוא: האם עמדה קשוחה, האוסרת שחרור מחבלים תמורת שחרור חייל מן השבי, לא תביא לירידה במוטיבציה לגיוס, שהרי חיילים יחששו כי אם יפלו בשבי, המדינה עלולה להפקיר אותם. ירידה כזו במוטיבציה היא בבחינת סיכון ביטחוני למדינה. מאידך, ניתן לטעון, שאדרבה, שחרור של מחבלים אשר נפלו בידי צה”ל, תוך סיכון נפשם של חיילים ומפקדים, עלול להוביל לחוסר רצון לשרת ביחידות קרביות. ראוי להדגיש, כי שאלה זו האם שחרור מחבלים מוביל לירידה במוטיווציה לשירות צבאי או לא ראויה למחקר מעמיק שאין כאן מקומו.

לסיכום:

שאלה זו איננה שאלה הלכתית טהורה, אלא שאלה שיש לה אספקטים רחבים מאוד שיש לדון בהם במנותק מההלכה. עם זאת, יש לשאוב מההלכה עקרונות מוסריים והלכתיים שאותם יש ליישם בשינויים המתחייבים.