For donations Click Here

Laws of Mechiras Chametz – Hebrew

1. בזמנינו המנהג למנות ((בעבר כל אדם היה מוכר את חמצו לגוי באופן פרטי, אך מפני שלא כל אדם יודע כיצד למכור באופן המועיל, הנהיגו שהרב יהיה שליח למכור את החמץ לגוי. היו מגדולי ישראל, שעל אף הקלקולים העדיפו שכל אדם ימכור את חמצו בצורה עצמאית עיין שדי חמד מערכת חו”מ ט,ו. בזמנינו המנהג בכל תפוצות ישראל, שהרב מוכר עבור הציבור.)) בית דין או רב לשליח למכור את החמץ לגוי ולהשכיר לו את המקום ((הטעם להשכרת המקום הוא, שאחת מהדרכים בהם קונה הגוי את החמץ היא קנין חצר ולכן צריך שיהיה רשות לרב להשכיר את המקום בו מונח החמץ כדי שהמקום יהיה שייך לגוי ויחשב כחצרו. טעם נוסף שצריך להשכיר את המקום הוא משום שאפילו שהחמץ הוא של הגוי עדיף שהוא לא יהיה בבית הישראל (עיין משנה ברורה תמח,יב) ועל ידי זה שמשכירים את המקום בו מונח החמץ, הרי זה כאילו החמץ לא בביתו. טעם נוסף, על פי מה שכתב המקור חיים (לבעל נתיבות המשפט) תמ,ג שאם החמץ יאבד והגוי לא ישלם את תמורתו הרי זה כחמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריותו שעוברים עליו משום בל יראה (או”ח תמ,א). אמנם, אם המקום מושכר לגוי, החמץ איננו ברשות ישראל ולא עוברים עליו. המקור חיים סובר, שצריך דווקא למכור לגוי את החצר אך האחרונים הכריעו שעדיף להשכיר את המקום.)) שבו נמצא החמץ.
2. מעיקר הדין, אפשר למנות שליח למכירת חמץ בעל פה ואפילו שלא בפניו ((כמבואר באבן העזר קמא,יד “בין שליח קבלה ובין שליח הולכה אין צריך שישמע מפיהם שממנים אותו שליח. לפיכך בין האיש ובין האשה יכולים לעשותו בפני עדים שליח העומד במקום אחר”. ועיין עוד שם,לה שאפשר למנות שליח בכתב.)). כמובן, צריך להודיע לשליח באיזו שהיא דרך ((אפשר להודיע לרב ע”י טלפון, פקס וכו’ שהרי כל שהשליח יודע די בכך, וכך פסק הגרי”ש אלישיב שליט”א הובא בספר סדר פסח כהלכתו פרק יא הערה 25.)) שנתמנה להיות שליח בכדי שידע שהוא צריך למכור את החמץ. כמו כן צריך להודיע לשליח היכן מונח החמץ בכדי שיוכל לומר לגוי היכן החמץ מונח ((הגוי צריך לדעת היכן החמץ מונח, בכדי שתהיה לו דרך לממש את הקנין שלו.)).
3. אין צורך בנוכחות עדים בשעת מינוי הרב לשליח ((כך מבואר בחושן משפט קפב,א “ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו ובין חבירו”.)).
4. נוהגים לעשות קנין סודר על השליחות ((כתב הרמב”ם מכירה ה,יא-יג שנהגו לעשות קנין אפילו במקום שאין בו צורך מעיקר הדין כדי להודיע שיש גמירות דעת.)). עם זאת אין חובה לעשות קנין סודר ויש מגדולי ישראל שכלל לא עשו קנין ((באורחות רבינו (מכירת חמץ ס”ק א’) מובא שהחזו”א לא נהג לקבל קנין.)).
5. קנין סודר מתבצע על ידי שהמשלח זוכה במטפחת או בכלי אחר של השליח ((דקיימא לן ב”מ מז,א ‘קנין סודר בכליו של קונה’ והשליח נחשב כמו הקונה כמו שכתב הרמב”ם “וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח” דהיינו שהקנין הוא מהמשלח עבור השליח.)). די בזה שהמשלח מחזיק שיעור שלוש אצבעות על שלוש אצבעות מהכלי ואין צורך להרימו. אפילו אם גם השליח אוחז בכלי הקנין מועיל ((חושן משפט קצה,ד על פי ב”מ ז,א “האי סודרא כיון דתפיס ביה ג’ על ג’…כמאן דפסק דמי וקני”.)).
6. לכתחילה נוהגים למנות את השליח באמצעות כתב הרשאה ((הפוסקים כתבו כמה טעמים שעדיף למנות את השליח בכתב. א. על ידי זה יש למשלח יותר גמירות דעת. ב. מפני שבדיניהם לא מועיל יפוי כח בעל פה ועדיף לעשות מכירת חמץ בצורה שמועילה על פי חוק. (הגדה של פסח להגר”מ שטרנבוך שליט”א) ג. כתב המקור חיים תמח,ט ד”ה והנה אם השליח, שבכדי למכור או להשכיר את המקום בו מונח החמץ יש לעשות קנין שטר עם הגוי והשטר אותו עושה הרב שהוא רק שליח לא מועיל כשטר מכירה. הדברי מלכיאל חלק ד כב,ט כותב שאם מצרפים את השטר הרשאה לשטר שכירות הקרקע השטר מועיל כשטר מכירה. לדינא, כתיבת הרשאה אינה מעכבת משום שהרבה פוסקים חולקים על המקור חיים בלאו הכי. בנוסף, הדברי מלכיאל שם מיישב קושיית המקור חיים בדרך אחרת.)). אפשר למלא את כתב ההרשאה ולשלוח אותו לרב ((שהרי הקנין אינו חובה.)). אפשר לשלוח את כתב ההרשאה בידי קטן, אך צריך לברר שהקטן אכן קיים את השליחות והביא את הכתב לרב ((הקטן עצמו לא נאמן שקיים את שליחותו, עיין עירובין לא,ב.)).
7. היות שעל פי המנהג ממנים את הרב באמצעות כתב הרשאה ולא בעל פה, יש לעשות שטר ההרשאה כדין.
8. אפשר למלא טופס הרשאה אצל כמה רבנים ((כך כתב בהדיא ברמ”א חו”מ קכב,ג “ואם ירצה יוכל לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים וכל א’ משניהם יהיה שלוחו בדבר”. אמנם בספר תשובות והנהגות א,רצא כתב שאין למנות כמה שלוחים משום שיש בזה חשש ‘ברירה’ (לפי הרשב”א המובא בקצות החושן סי’ סא,ג). אך נראה, שהיות והמשלח רוצה במינוי שני שליחים אין בכך משום ברירה כמבואר שם בקצות. וכן מוכח מהשו”ע הנ”ל שאפשר להחזיק שני מורשים.)). לפי רוב הפוסקים מינוי שליח שני אינו מבטל את מינויו של השליח הראשון ((שהרי מבואר בשו”ע שם שאפשר להרשות שני אנשים והמשלח יכול לבחור האם במינוי השליח השני הוא מבטל את השליח הראשון או להחזיק שני שליחים. הדברי מלכיאל חלק ד כב,כג כתב שיש אומדנא שבמינוי השליח השני המשלח מבטל מינוי השליח הראשון כיון שבדרך כלל כל הרבנים מוכרים באותו שעה (בשנה רגילה בשעה החמישית) וקשה לברר מי מכר ראשון ובכדי שהמכירה תהיה ברורה המשלח רוצה להחזיק רק את השליח האחרון. אמנם לפי מה שכתב המנחת יצחק ו,לח יוצא, שמינוי השליח השני אין בו ביטול של המינוי הראשון. מסופר באורחות רבינו (מכירת חמץ אות ב’) שהחזו”א והסטייפלער מכרו את חמצם ע”י כמה רבנים כדי לכבדם.)) ולכן המכירה הראשונה שתתבצע, היא זו שתחול ((המנחת יצחק שם, תלה את השאלה הזו בדין שני שטרות היוצאים ביום אחד המבואר בכתובות צד,ב ושו”ע חו”מ סי’ רמ,ג. כוונתו היא שהמשלח מרשה לשניהם לפעול ומי שמכר ראשון מכירתו חלה, כמו שכתב תוס’ כתובות צד,א ד”ה שני.)). לפוסקים שסוברים שמינוי שליח שני מבטל את מינוי הראשון, המכירה של השליח האחרון שמונה, תחול ((פשוט מפני שהוא השליח היחידי.)).
9. לכתחילה המוכר צריך להבין שהוא לא מוכר את החמץ לרב אלא ממנה את הרב לשליח למכור את החמץ לגוי ((אם המשלח לא מבין שהוא ממנה את הרב לשליח וכל שכן אם איננו מבין כלל את ענין המכירה וחושב שמכירת חמץ היא אקט סימלי בלבד, השליחות לא חלה. נראה, כי דין זה אינו דומה לדין המבואר בחו”מ מה,ג שחתימה על מסמך, מחייבת אפילו אם החותם לא הבין את השפה בה נכתב המסמך. זאת משום ששם החותם יודע שהוא מתחייב רק שאינו יודע פרטי ההתחייבות והחתימה מחייבת אותו מדין נאמנות או התחייבות, מה שאין כן הכא שהחותם לא יודע כלל שהוא ממנה את הרב לשליח וכל שכן אם הוא אינו יודע כלל שהוא והרב עוסקים בפעולה שיש לה השלכות ממוניות אפשריות. וע”ע בשו”ת מנחת שלמה א,נג שמחלק באופן דומה.)). בדיעבד, המכירה חלה על אף שהמוכר חשב שהוא מוכר את החמץ לרב בעצמו ((שהרי השליח יודע שהמשלח מעוניין למכור את חמצו ויכול למוכרו ‘מדין זכיה’. עיין באר יצחק סי’ א’ ושדי חמד שם ט,ב שאפילו אם המשלח שכח לגמרי למכור את חמצו השליח יכול למכור את החמץ ‘מדין זכיה’ וכל שכן בנדון זה שהמשלח גילה את דעתו שרוצה למכור את חמצו. מקור הדין שאפשר למכור חמץ של אדם אחר ‘מדין זכיה’ הוא, מהגמרא פסחים יג,א בעובדא ביוחנן חקוקאה שמכר את החמץ שהופקד אצלו קודם לפני כניסת החג כדי שלא יאסר, ובמג”א תלו,יא כתב שאין הבדל בזה בין נפקד לאדם אחר. דין זה, אינו דומה לקושיית הקצות רמג,ח על התרומת הדשן שכתב שמשרתת יכולה להפריש חלה עבור בעלת הבית כיון ששם מדובר במתנה ו’אין זכין מאדם’ מה שאין כן במכירת חמץ שהמוכר מקבל תמורה עבור המכירה ו’זכין לאדם שלא בפניו’ ודינו כמבואר בטור חו”מ שנט, שאפשר למכור ללא רשות חפץ שעומד למכירה.)). כבר צווחו האחרונים על אלו שחושבים שהחתימה על שטר מכירת חמץ היא סימלית בעלמא ((עיין מחצית השקל או”ח תמח,ד ושו”ת עונג יו”ט כח’. מדבריהם משמע, שהמכירה אינה חלה אפילו בדיעבד.עוד נראה כי הדבר דומה ל’היתר עסקא’ שבשו”ת צמח צדק (ליובאוויטש) יו”ד פח’ סובר שאם לא הבין את “ענין העסקא וההיתר אפילו בכתב לא מהני”. וכן משמע שסובר האגרות משה (יורה דעה חלק א עט’ וחלק ב,סב) שהזהיר את הסומכים על היתר עסקא “שידעו שני הצדדים ענין ולא באמירה בעלמא וכתיבה בעלמא שזה אינו לחש וסגולה המועילים”. וע”ע בזה בדברי סופרים סימן קעז,נג אות ב’ (ע”י ס”ק רל”ו של העמק דבר) ובבירור הלכה שם ד”ה והנה.)). אמנם בדיעבד, החתימה מועילה גם במקרה זה ((כיון שהמחצית השקל והעונג יו”ט הנ”ל, מיירי בזמנים עברו שכל אחד ואחד מכר בעצמו לנכרי אבל בזמנינו שהמוכר ממנה שליח למכור את חמצו, אפילו אם מינוי השליחות לא חל, השליח יכול למכור את החמץ מדין זכיה, כמו שכתבתי בהערה 17.)).
10. אחרי החתימה על שטר הרשאה, עדיף שלא לקנות חמץ שאותו המוכר מעוניין לכלול במכירת חמץ ((מפני שאי אפשר למנות שליח לדבר שאי אפשר למשלח בעצמו לעשותו, כדאיתא בנזיר דף יב,א, והיות שהחמץ אינו ברשותו עכשיו, ואינו יכול למוכרו ממילא אינו יכול למנות שליח על כך.)). בדיעבד, גם כך המכירה מועילה ((העונג יו”ט לח’ מיישב שאיתא בב”מ סז,ב שעל אף שאם מכר דבר שלא בא לעולם המכירה לא חלה בכל זאת אחרי שהחפץ בא לעולם אם הקונה תפסו זכה בו. ואם כן במכירת חמץ שהחמץ מונח בחצרו של הגוי (שהישראל השכיר לו) נחשב כאילו הגוי תפוס בחמץ והמכירה חלה. הדברי מלכיאל חלק ד כב,יז מקשה, שהרי הגוי אינו עומד בצד החצר ואינו קונה ועוד שלפעמים החמץ לא בתוך החצר. עוד מקשה הדברי מלכיאל שהדין של תפיסה מועיל רק במכירה, היות שיש סברא ש’ניחא ליה דליקו בהמנותיה’ אבל בשליח היות שהוא לא דבר ישירות עם הגוי אין סברא שניחא ליה דליקו בהימנותיה, והסיכום שלו עם הרב אינו כלום כיון שהשליחות לא חלה. הדברי מלכיאל שם מציע לבעיה זו שני פתרונות. א. במקרה והרב מקבל שכר עבור מכירת החמץ דינו כפועל שנשכר למכור את כל החמץ שיש לו ושיהיה לו ולכן כשיבוא החמץ לרשות בעל הבית הרב יכול למוכרו. ב. אפשר לכתוב בשטר ההרשאה שהרב יכול למכור ולקנות חמץ עבור המשלח, וכיון שהשליח ממונה על תהליך שלם (קניה ומכירה) ובאפשרותו לגרום לכך שהדבר יבוא לעולם השליחות חלה על אף שבסופו של דבר המשלח בעצמו קנה את החמץ. המקור לחילוק זה הוא דברי האחרונים שאפשר למנות שליח לתת גט על אף שהגט עוד לא נכתב. הערוך השולחן תמח,כח מתרץ שחמץ שאני שאינו שלו שהרי ‘חמץ בפסח הוא איסורי הנאה שאינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו’ ולכן בגילוי דעת סגי ולא צריך מינוי שליחות רגיל. סברא כעין זו הוזכרה במשנה ברורה תמח,יז.)). אם המוכר מתכנן לקנות חמץ לאחר החתימה עדיף לכתוב בשטר ההרשאה שהוא ממנה את השליח להיות שלוחו למכור גם את החמץ שיקנה אחרי החתימה ((הצמח צדק (ליובאוויטש) יו”ד פח’ כתב, שהשליח יכול למכור את החמץ שהמשלח קנה אחרי חתימת שטר ההרשאה ‘מדין זכיה’ היות שודאי ניחא למשלח למכור (עיין הערה 17). משום כך כתב שראוי לכתוב בשטר ההרשאה ואז זו ודאי זכות למשלח למכור את החמץ שנקנה לאחר חתימת שטר ההרשאה. סברא זו מוזכרת גם בדברי מלכיאל שם.)), ואחרי הקניה יאמר בעל פה שהוא ממנה את השליח למכור גם את החמץ הזה ((כי כבר כתבנו בדין 2 שמעיקר הדין אפשר למנות שליח בעל פה.)).
11. על אף שאין חובה לכתוב תאריך בשטר ההרשאה ((כמבואר ברמ”א קכב,ז. ובפרט שהכא אינו אלא הרשאה בכתב יד ובשטר בכתב יד אין ערך רב לכתיבת תאריך, עיין קצות סט,א.)), לכתחילה עדיף לכתוב תאריך ((ש”ך סי’ קכב,ל.)) וכך הוא המנהג ((רמ”א סי’ קכב,ז וכן הוא בנוסח שטר מכירת חמץ של הדברי מלכיאל בחלק ד’ סי’ כב’. בשו”ת קנין תורה ד,מג מעיד שמאז ומתמיד המנהג היה לכתוב רק את החודש והשנה, אמנם בדברי מלכיאל לא מוזכר מנהג כזה וגם היום רבנים רבים אינם נוהגים כן אלא כותבים גם את היום בחודש.)). אם הקדימו או אחרו את התאריך, שטר ההרשאה כשר ((ש”ך שם על פי תשובת הרמ”א סי’ מב – מד, שדן בהרשאה שהקדימו את הזמן בשנה. הש”ך שם, מתייחס לחשש שמא מינה שליח אחר בין התאריך המוקדם לתאריך האמיתי, וכתב שחשש זה איננו סיבה לפסול את ההרשאה. בנדון דידן, לדעות שסוברות שמינוי שליח שני אינו מבטל את מינוי השליח הראשון ודאי אין בזה חשש. אפילו אם המינוי השני מבטל את המינוי הראשון, לפי הרמ”א והש”ך אין בכך בעיה. יש לציין, שהדברי מלכיאל חלק ד כב,כג כותב שבמידה ומינוי השליח השני מבטל מינוי השליח הראשון הרשאה מוקדמת פסולה, וצריך עיון כיצד לא שם ליבו לתשובת הרמ”א והש”ך.)).
12. אם אי אפשר לזהות את בעל החמץ על ידי חתימתו צריך לכתוב את שמו באופן ברור בכדי שהגוי ידע מי המוכר ((שאם לא כן הגוי לא ידע מי המוכר. גם בנוסח מכירת חמץ של הדברי מלכיאל מוזכר שם המוכר.)). כמו כן, חובה לכתוב את הכתובת בה מונח החמץ כדי שהגוי ידע היכן החמץ ((כ”כ באגרות משה או”ח א,קנ ד”ה דבדבר המקומות. משום שאם לא כן הגוי לא יזכה בשכירות המקום כיון שאי אפשר לקנות מקום שאינו מסוים והתבאר לעיל הערה 2 שהגוי צריך לשכור את המקום בו מונח החמץ. גם הדברי מלכיאל חלק ד,כב ס”ק כו’ וס”ק ל’ והקנין תורה ד,מג כתבו כן. הקנין תורה שם, כתב טעם נוסף שאם לא כותבים את שם המוכר או את כתובתו הרי זה חוכא ואיטלולא.)).
13. כשמוכרים חמץ באמצעות רב שמוכר חמץ עבור הרבה אנשים אין צורך לפרט את מוצרי החמץ אותם המוכר מעוניין למכור ((על אף שבשו”ע חו”מ רט,א-ב פסק שאם המוכר לא מפרט איזה מין הוא מוכר הקנין לא חל כיון שאינו מסוים וכן כתב הביאור הלכה תמח ד”ה בדבר מועט, הביאור הלכה שם מביא את דברי השדי חמד שפסק שבדיעבד אם לא פירט אפשר להקל. והפתחי תשובה רט,א מביא בשם הבאר יצחק שבזמנינו שכותבים בשטר מכירה שהמחיר יקבע לפי שומתם של שלושה שמאים מומחים אחרי הפסח, אין חסרון של דבר שאינו מסוים. האגרות משה או”ח א,קנ הניח את דבריו בצריך עיון, משום שהמין הנמכר אינו ידוע כלל ויש בזה חסרון בגמירות דעת. אמנם האגרות משה מסכים עם הדין מטעם אחר, שחסרון של דבר שאינו מסוים שייך דווקא באותם זמנים שכל אחד היה מוכר את חמצו באופן עצמאי ולכן אם הקונה לא יודע מה הוא קונה המכירה לא חלה. אך בזמנינו שהרב מוכר חמץ של הרבה אנשים ביחד הגוי יודע שבמסגרת המכירה הוא קונה את כל מיני החמץ ורק שאיננו יודע מה הכמות מכל מין ומין, ובזה אין חסרון של דבר שאינו מסוים.)). אף על פי כן, רבנים רבים נוהגים לפרט ((הקנין תורה שם, מתרעם על המנהג של הרבנים שהפסיקו לדרוש פירוט מהמוכרים, אמנם גם הוא מסכים שבדיעבד המכירה חלה. אמנם לאור דברי האגרות משה טענותיו נדחות.)).
14. צריך לאפשר לגוי גישה ((בפוסקים מצאנו כמה טעמים לחובה לאפשר לגוי להגיע לחמץ א. הט”ז תמח,ד סובר שאם הגוי אינו יכול לגשת לחמץ משום שאין לו מפתח, המכירה לא חלה והמוכר עובר על ‘בל יראה’. ב. הב”ח תמח, ב, ד”ה ואם מוכרו, כתב: שאם לא כן הישראל צריך לבדוק את החמץ כדין המשכיר את ביתו ובזמן חיוב בדיקת חמץ המפתח היה עדיין ברשותו. [במאמר המוסגר ראוי להעיר, כי לפי הפוסקים (עיין משנה ברורה תלו,לב מחלוקת הפוסקים בזה) שסוברים שבית שעומד להימכר לגוי לא חייב בבדיקת חמץ טעם זה לא שייך]. ג. עוד כתב הב”ח, שאם המוכר יכול לקחת את החמץ, לגוי אין סמיכות דעת לקנין ויש בזה הערמה. הב”ח שם, מפרש את דברי התוספתא ב,ו (לגירסת הרשב”א) שאין מערימים במכירת חמץ לפי טעמו השני. לפי טעם זה, נראה, כי אסור שהמוכר יחזיק במפתחות אפילו אם גם לגוי יש מפתחות. אמנם בשאר האחרונים, כולל המשנה ברורה המוזכר בהערה 2 משמע, שאם מסר לגוי מפתח שפיר דמי אפילו אם גם למוכר יש מפתח. המג”א תמח,ד והחק יעקב מביאים רק את טעמו השני של הב”ח. החק יעקב תמח’ סוס”ק יד’ מסכים עם הט”ז במקרה שכבר בשעת המכירה לא היה לגוי גישה לחמץ, אך אם רק לאחר המכירה, המוכר נעל את הבית באופן שלגוי אין גישה, אף שעשה שלא כדין בדיעבד המכירה חלה. האליה רבה תמח,ז הסכים לדברי הט”ז לפי פירושו של החק יעקב. הפרי מגדים במשבצות זהב תמח,ד וכדעתו פסק בביאור הלכה תמח’ ד”ה ואם מכר, כתב שהחסרון בזה שנועלים את החמץ היה דווקא בזמנים עברו שהמחיר של החמץ היה נקוב על גביו ואין סיבה למנוע את הגוי מלגשת אל החמץ, מלבד חוסר רצונו של המוכר לעמוד בתנאי המכירה. אך בזמנינו, שהמחיר של החמץ אינו נקוב, ומסכמים שמוכרים את החמץ לגוי ב’שוויו המלא והחותם נמצא עליו עד המדידה’ ויש לבצע שומה של המחיר, אין בנעילה חסרון, משום שהנעילה מתבצעת כדי למנוע מהגוי לאכול מהחמץ ללא שומא ובדיעבד המכירה חלה. הנודע ביהודה קמא או”ח יח’, חולק על הט”ז וסובר, שאין חסרון בזה שהחמץ נעול כלל וכלל על אף שיש בזה משום הערמה, שהלא אם הישראל ירצה לבטל המכירה בטענה שהמכירה היתה הערמה בלבד, בית דין לא יקבל את טענתו ולכן המכירה חלה ואינו עובר על ‘בל יראה’. השער הציון תמח,כז חולק על הנודע ביהודה, כיון שהחסרון של הערמה אינו מצד המוכר אלא מצד הקונה שאין לו גמירות דעת לקנות חמץ שאינו יכול להגיע אליו. עוד כתב, שגם הנודע ביהודה מסכים שלכתחילה יש לאפשר לגוי גישה לחמץ.)) לחמץ אותו הוא קנה. אי לכך צריך: א. למסור לגוי את המפתחות של המקומות בהם מונח החמץ או להודיע לו שבמידה וירצה הוא יוכל לקחת המפתחות ((המשנה ברורה תמח,יב פוסק שדי לומר לגוי היכן מונחים המפתחות ובשער הציון כתב כמקור לדין זה ‘הוא פשוט’. גם הערוך השלחן תמח,כג מסכים שדי שיאמר היכן המפתחות.)). ב. צריכים לכתוב בכתב ההרשאה שהמוכר מרשה את הרב לאפשר לגוי גישה לחמץ ולתת לו דריסת רגל עד למקום בו מונח החמץ שהגוי קנה ((כי צריך שיוכל להגיע עד החמץ ממש ואם הוא לא יכול אין לך הערמה גדולה מזו. כך פסק הדברי מלכיאל ד,כד, האגרות משה או”ח א,קנ וחוט השני הלכות רבית, ביאור לשטר הרשאה אות נ.)). עם זאת, בדיעבד המכירה חלה גם אם המוכר לא השאיר לגוי גישה לחמץ ((לדעת הט”ז אם לא מסרו מפתח הדבר מעכב את המכירה אפילו בדיעבד אמנם הביאור הלכה שם מכריע על פי הפמ”ג הנ”ל שבדיעבד המכירה חלה. עוד ראוי לציין שלפי הנודע ביהודה שהובא בהערה 1 אין חסרון של מסירת המפתח בדיעבד. ראויה לציון דעתו של הערוך השלחן שבדיעבד אין בעיה של אי מסירת המפתח כל עוד שהישראל לא עשה זאת בכוונה וכן במשנה ברורה שם,יב כתב “ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא”.)).
15. אדם שנוסע מביתו לכל ימי הפסח צריך להשאיר מפתח אצל שכן ולציין את שמו וכתובתו בשטר ההרשאה ((כך יוצא לפי הט”ז והב”ח שהובאו בהערה 1. הערוך השלחן שם כותב “דבר פשוט שהחמץ צריך להיות מונח במקום שהגוי יכול ליכנס שם מעצמו”. אמנם, בזמנו של הערוך השלחן הדבר היה לא אפשרי למסור את המפתח לגוי ולכן כתב, שנהגו להראות לגוי היכן המפתח נמצא. הדברי מלכיאל בחלק ד’ סוף סי’ כד’ פתר את הבעיה בכך שכותבים בשטר ההרשאה שהגוי הקונה יכול בהסכמת הרב לשבור את הדלת ולהיכנס ובכך פותר את הבעיה של הערמה. מובא בספר מכירת חמץ כהלכתו ב,כ”א שהגר”ש וואזנר נוהג להורות לנוסעים לימי הפסח למסור את מפתחותיהם או לציין בשטר היכן החמץ נמצא. וכך כתב בחוט השני שם,נג.)). מי שנוסע רק לחלק מהחג נראה שאינו צריך להשאיר מפתח ((כיון שיש לגוי אפשרות לממש את הקניה בימים בהם המוכר יהיה בבית.)). עם זאת, גם במקרה שנסע לכל החג בדיעבד המכירה חלה אפילו אם לא השאיר מפתח ((כמבואר בהערה 4.)).
16. במוצאי החג צריך הרב לקנות בחזרה ((הביאור הלכה תמח,ג ד”ה מכירה גמורה, מביא את הבגדי ישע שכתב שיש לקנות בחזרה את החמץ. הביאור הלכה כתב שבכדי לקנות בחזרה את החמץ די שהגוי יקבל כסף מהרב ויחזיר את השטר. הגם שבעלמא, כסף אינו קונה קרקע ללא שטר, במכירת חמץ הגוי אינו צריך לכתוב לישראל שטר, משום שהישראל הוא הבעלים הראשון ויש לו גמירות דעת לקנות גם ללא שטר.)) מהגוי את החמץ ואת המקומות שהושכרו ((על אף שבמכירת חמץ משכירים את המקומות בהם מונח החמץ לזמן, ולכאורה מיד שכלתה השכירות המקום חוזר לבעלות הישראל, מכל מקום יש לקנות בחזרה את המקומות בהם מונח החמץ כיון שבדרך כלל משכירים את השטח עד לזמן מה אחרי הפסח ואם המוכר רוצה להשתמש במקום מיד אחרי פסח עליו לקנות בחזרה את המקום. הטעם שמשכירים ליותר זמן מחג הפסח הוא, שאם משכירים רק עד אחרי החג ואין לגוי מספיק זמן אחר הפסח לפנות את החמץ במידה והוא רוצה לקיים את המכירה הדבר נראה כהערמה ולכן עדיף להשכיר עד זמן מה לאחר הפסח (יעויין בדברי מלכיאל חלק ד כד,מט שמכר עד ר”ח אייר ובחוט השני, שם, עמ’ רלח שהגר”נ קרליץ נוהג למכור עד כה’ ניסן).)). אם הרב לא קנה בחזרה את החמץ אין להשתמש בו משום ‘גזל הגוי’. עם זאת שימוש בחמץ שלא כדין לא מבטל את המכירה ((אשל אברהם (בוטשטאש) תמח,ד.)).
17. לכתחילה הרב יקנה את החמץ בחזרה מיד במוצאי החג ((ערוך השלחן תמח,כח. והטעם בכדי שלא יבואו להשתמש בחמץ לפני שקנו אותו בחזרה מהגוי.)). אמנם אם הגוי אחר לבוא ויש צורך גדול להשתמש בחמץ, מותר למוכרים להשתמש בחמץ על מנת לשלם לגוי את המחיר המלא באופן המבואר בהערה 12 ((הפוסקים התירו בהגבלות מסוימות לקחת מהחמץ ללא רשות של הגוי. האשל אברהם תמח,ד התיר לקחת מהחמץ במקום צורך גדול ובתנאי שידוע שהגוי אינו מקפיד ויקח את החמץ בפני שני עדים ויאמר להם שאם הגוי ירצה לשלם עבור החמץ הוא יחזיר לו את שוויו כמו שהוא שווה עכשיו. בשו”ת האלף לך שלמה סי’ רכא’ התיר בתנאי שהיהודי ילך לבית דין שישומו כמה שוה החמץ שמכר לגוי כדין חפץ שגובים מבעל חוב, שהרי הגוי שקנה את החמץ חייב לישראל את תמורתו והישראל גובה את חמצו של הגוי תמורת החוב ולכך צריך שומת בית דין משום שללא שומת בית דין המכירה נראית כהערמה. צריך להבין, מה הצורך בשני עדים או בשומת בית דין והלא הגוי כלל לא שילם על החמץ ואם הוא ירצה לממש את הקניה של שאר החמץ הוא ינכה את החמץ שכבר נאכל ולא ישלם עליו. ונראה בפשטות שיש לעשות שומא שמא נשתנה השער בין רגע מכירת החמץ לבין הזמן בו היהודי קונה את החמץ בחזרה. עוד יתכן לומר, שהאשל אברהם מיירי במציאות בה היו מוכרים את החמץ לגוי בדבר מועט ולכך אם רוצים לחזור ולקנות יש לשלם את המחיר המלא ויש לשום זאת. לפי זה, בזמנינו שנוהגים למכור לגוי במחיר מלא לפי מה שישומו שמאים מומחים אין צורך בעדים או בשומת בית דין וצריך רק היתר מבית דין לבצע את הגביה לפי האלף לך שלמה.)). ראוי שהרב יכתוב במפורש בשטר המכירה שבמוצאי פסח המוכר יכול לקחת מהחמץ על מנת לשלם ((כך כתב בספר מכירת חמץ כהלכתה פרק כא’ הערה טז’ בשם הרב אברהם צבי וויס זצ”ל. כשכותבים בשטר ההרשאה במפורש שאפשר להשתמש בחמץ אין צורך באומדנא שהגוי מסכים שהישראל ישתמש בחמץ.)). יש שכתבו, שעדיף לסכם זאת בעל פה ולא לכתוב כן בשטר ההרשאה ((סידור פסח כהלכתו (ערב פסח שחל להיות בשבת פרק ב הערה 5) בשם הגר”נ קרליץ. והטעם הוא שאם תנאי זה כתוב בתוך השטר הדבר נראה כהערמה.)).

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *