Question:

My co-worker and I are embroiled in a business dispute. We have split up but have not found common ground to resolve many issues concerning the division of assets, profits on past accounts, and salaries. Part of the dispute revolves around whether or not I am a partner in the company or a salaried employee of his company.

In order to settle this ongoing dreadful chapter in our lives we approached a mediator. We signed a document in Illinois containing the following clause:

Confidentiality

The Mediator, the parties and all advisors and representatives of the parties will keep all matters relating to or arising out of the mediation confidential except:

  1. where disclosure is compelled by law
  2. to the extent necessary to give effect to a mediation agreement or to enforce an agreement reached to settle or resolve the whole or any part of the dispute
  3. where either party determines that disclosure of the fact of the occurrence of the mediation (but not of any of the matters discussed or communicated in the mediation process) is necessary or desirable for the purpose of making submissions to a tribunal in subsequent proceedings relating to the dispute.

Information disclosed to or known by a Party through a source other than the mediation, or that is otherwise discoverable or admissible, shall not be rendered confidential, privileged, inadmissible, or not discoverable solely as a result of its use in the mediation.

The mediator’s recommendations were not enforceable and we ended up in beis din. I would like to summon the mediator to the beis din as a witness to refute many of my opponent’s claims. The mediator has first-hand information as to the state of affairs of our company and the terms of our agreements as they were at the time he was mediating. My opponent is presently painting a different picture of those issues and I would like to establish the facts as accurately as possible. I believe his testimony would decisively shift the opinion of the beis din in my favor. Would the mediator (who is a yorei shomayim) be required to appear in the beis din and testify if I ask him to do so or does he have immunity from a summons to beis din due to the confidentiality clause?

Answer:

Based upon the information you provided, you may insist that the mediator appear as a witness in the beis din. He cannot avoid appearing due to the signed document referred to above.

A written or verbal commitment not to reveal confidential information is not binding when there is a halachic obligation to reveal it.   ((Sm”a and Shach Siman 28, and see Pischei Teshuva , Taz and Tumim.

Halachic literature addresses a situation in which a witness vows never to reveal information to which he is privy. Often the vow is non-binding when it conflicts directly with his responsibility to testify. Sometimes, however, the vow is binding.

  1. For example, a single witness is not relied upon to force a defendant to pay. A single witness who made a vow never to reveal in court what he knows is bound by his vow. The vow must be abrogated before the witness may testify (Tumim and Nesivos [Chiddushim] 28:1).
  2. According to some opinions, a vow may also be valid when there are additional witnesses who know the information (Aruch Hashulchan 28:5). This example is not universally accepted (Imrei Bina; Eidus 8). Since the responsibility to testify falls equally on all people who are able to testify regardless of whether there are other witnesses, a vow not to testify remains a vow to absolve oneself of a Torah obligation.
  3. If the vow was worded “I will never reveal information I know to anyone, whether out of beis din or even in beis din” according to some opinions such a vow is binding. This is because it encompasses situations in which there is no obligation to testify (i.e., out of court). Since the vow is surely binding out of beis din (e.g., he cannot divulge the information to a stranger), it is valid in all circumstances and must be revoked before he testifies even in beis din(Nesivos Hamishpot and Tumim 28:1). ))

Testifying in beis din is a mitzvoh in the Torah. (( כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (מחבר הלכות עדות סימן כ”ח ס”א). מקור החיוב ממש”כ בתורה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה:א), עיין רמב”ם סה”מ קע”ח, וריש הלכות עדות ברדב”ז ובכ”מ שם וברמב”ם פי”ב מסנהדרין ה”ג. וחייב להעיד בדיני ממונות בעדות לחייב את חבירו ממון או בעדות לזכות חבירו, עיין רמב”ם ריש הלכות עדות.

והנה נחלקו הפוסקים אם ע”א שנתבע להעיד חייב להעיד מה”ת. בהגהות אמרי ברוך דקדק מלשון הסמ”ע סימן כ”ח סק”ט שכיון שלפעמים ע”א מוציא ממון כשאין הנתבע רוצה לישבע, לכן חייב להעיד מה”ת. וכ”כ בספר אבני החשן סק”א. אולם הכ”מ בריש הל’ עדות כתב להדיא דאינו חייב אלא בב’ עדים. ובנתיה”מ סק”ד כתב דעכ”פ ע”א חייב מדרבנן וכן פסק העה”ש בס”א.

החיוב להעיד מדין “והוא עד” היינו דוקא כשהבע”ד תובעו להעיד בב”ד (כלומר אף אם תובעו מחוץ לב”ד שיבא לב”ד להעיד חייב לבא לב”ד ולהעיד, עיין אמרי בינה הלכות עדות סימן ח’ ושאילתות דרב אחאי גאון ויקרא ס”ט). אמנם גם כשאין הבע”ד תובעו חייב להציל ממון חבירו בהעדאתו מדין השבת אבידה ולומר לו שיודע לו עדות (כ”כ בישועת ישראל סימן כ”ח בחוקת המשפט סק”ד, וע”ע קצוה”ח סק”ג ונתה”מ סק”א). )) A claimant or respondent can summon a witness and if the witness refuses to appear, the beis din has the halachic right to force the witness to appear and give testimony. ((ביה”ד נותן צו הבאה והמשטרה מביאין העֵד בכפיה, ונראה דהוא ע”פ מש”כ בפת”ש סק”ה בשם הברכ”י סימן כ”ח סק”ו דהוי ככל מ”ע שכופין לקיימה. וצ”ע איך נוהגין כן, והרי פסק הרמ”א בסימן ל”ד סוף סי”ח בשם המהרי”ק כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה אין בו ממש עכ”ל, ותירץ מו”ר הרב יוסף כהן זצ”ל (אב”ד בירושלים) די”ל התם מיירי בכפיה על תוכן העדות דחיישינן שישקר (עעה”ש שם סי”א), אבל אם אין הכפייה על תוכן העדות אלא רק שיעיד מה שיודע ליכא למיחש שיעיד שקר ושרי. )) Practically speaking, the beis din does not always have the power to apply force, but the responsibility to testify exists.

Even if the testimony has no direct bearing on the verdict and will merely assist thedayonim in discovering the truth and reaching the correct judgment, a witness must come forward to testify on his own initiative or if called upon by one of the parties, and certainly if summoned by the beis din. ((עיין ב”י סימן כ”ח וסימן צ”ב בשם שו”ת הרשב”א (ח”ג סימן צ”ג) בעדים שידעו על מי שחייב שבועה שהוא חשוד שחייבים להעיד כיון שממון התובע תלוי בעדותם אף אם אינם יודעים מאומה על הנדון בפניהם אם חייב או לא.

ומו”ר הרב יוסף כהן זצ”ל  כתב בהלכה פסוקה בבירור הלכה (דף כא), דנוהגין בתי הדין בא”י כשאשה תובעת מזונות מבעלה בב”ד והבעל עזב את הארץ וברח לחו”ל למקום בלתי ידוע, ביה”ד מזמין קרובי הבעל לברר מקום המצאו כדי ללחצו לחזור ארצה לזון אשתו. ומן הדין אפשר להביא העדים בפקודת מאסר אף שאין עדותן נוגע ישירות לחובת המזונות, מ”מ כיון שענין תביעת המזונות תלוי בעדותן אפשר לביה”ד לכופן להעיד עכ”ד. אולם התם מיירי בחובה לבא להזמנת ביה”ד והכא איירינן לענין תביעה לבא להעיד מאחד מבעלי הדין. אמנם מאחר דביה”ד מודעים שיש עדות עקיפה שיעזור לגלות האמת, אפילו אם א”צ לבא ע”י תביעת אחד מבעלי הדין, מ”מ מסתמא ביה”ד יראה נכון להזמינו כדי לחקור הענין ולברר האמת. ))

The claim of confidentiality is therefore not a valid reason to refuse to appear in court. However, the mediator might be concerned that he will be sued in a secular court and a legal battle will ensue. Whenever there is concern that the witness will incur a monetary loss by testifying, he is not obligated to testify. ((עיין תשובת אבקת רוכל (סימן קצ”ה) דבמקום שיש סכנת הגוף ואפילו סכנת ממון בלבד אינו חייב להעיד, ודבריו מיוסדים על פי הנמק”י ב”ק נו. בשם הרא”ה וכן הוא ברמב”ן בקונטרס דינא דגרמי שהכובש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שאין החיוב להעיד אלא מדין גמילות חסדים, והכובש עדותו דומה למי שרואה כיס של חבירו אובד ואינו מצילו. וממילא כל שיש ספק שהוא יפסיד ממונו אינו מחוייב להציל ממון חבירו כדאמרינן לענין השבת אבידה דא”צ להוציא מעותיו להחזיר אבידת חבירו בחו”מ סימן רס”ד. )) This does not mean that the claimant or the beis din cannot summon him to testify in court. It only gives him a valid excuse to refuse the summons. Furthermore, once the mediator arrives in beis din and is asked to answer questions he must tell the truth even if he will suffer a financial loss or be subject to a lawsuit. ((עיין ישועת ישראל סימן כ”ח סק”א בחוקת המשפט וז”ל והיכא דמטיא ליה פסידא באם יעיד אינו מחוייב להעיד דאינו אלא כעין השבת אבידה, ודוקא שלא לילך לב”ד אבל אם באו לב”ד אסור לומר שא”י דהוי ליה קצת כעדות שקר ומ”מ אם אמר א”י ונמצא שיודע לא מקרי עדות שקר שיפסל לעדות ולשבועה ומשמע דגם מדרבנן לא נפסל עכ”ל. והאריך בזה שם בעין משפט סק”א והוסיף דבסימן כ”ט י”א דכיון שהגיד איני יודע שוב אינו יכול לחזור ולהעיד שיודע, וממילא ע”י אמירת א”י הוא מבטל העשה בידים ולכן אסור אף במקום פסידא. וכן הוכיח מדברי הרב מתתיהו גאון. )) Only out of beis din is it permissible to lie and say, “I do not know” in order to avert a potential financial loss. ((עיין הפלאה כתובות (כז: תוד”ה א”ל) שהלאו דמדבר שקר תרחק לא נאמר במקום הפסד ממון. דין זה מוכח מכמה דוכתי.

  1. עיין מגילה יג: ומי שרי ליה לצדיקי לסגויי ברמיותא א”ל אין ואם עקש תתפל.
  2. ע”ע נדרים כז: נודרין להרגין ומוכסין ובכח. מוקי לה באומר יאסרו פירות העולם עלי ובלבו חושב שיאסרו היום ואע”ג דקי”ל דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני, עיין יו”ד רל”ב סי”ד.
  3. נדרים סב: אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא, ופוטר עצמו ממכס ע”י שקר.
  4. ב”מ עה: השוכר את הפועל לעשות לו מלאכה וחזר בו באמצע היום מטעה אותם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתו ולא יתן  להם אלא מה שפסק להם תחלה, ח”מ של”ג ס”ה.
  5. יומא פג: ר”י ור”י הפקידו ממון אצל בעל האושפיזא ע”ש וכפר להד”ם והלכו אצל אשתו ובקשו הממון ואמרו שהבעל נתן סימן שאכל עדשים אותו יום.
  6. פסחים קכז. פומדיתאה לוייך אשני אושפיזך
  7. עיין שע”ת הלכות פסח סימן תמ”ח סק”ח כשהנכרי שותה מהיי”ש מרמה ומשקר לו.
  8. פסחים לא. אי פיקח הוא יאמר לבע”ח אין לי מעות אלא קרקע, ובש”ך ח”מ סימן ע”ה ס”ק נ”ז לשון אי פקח הוא משמע דמותר לעשות כן לכתחילה.
  9. עיין אוה”ח הקדוש פרשת שמות (ג:כ”ב) ונצלתם את מצרים דמשום הצלת ממון מאנס שינו ואמרו דרך שלשת ימים נלך ע”ש בפסוק י”ח. ))  While in front of the dayonim, it is forbidden to say, “I don’t know” when you really do know even if it might end up costing you money. ((בעשרת הדברות כתוב לא תענה ברעך עד שקר, והיינו אמירת שקר בפני ב”ד, והאי לאו הוא ככל לאוין ולא הותר מפני הפסד ממון. ובישועת יעקב בשם הגאונים אמירת איני יודע בפני ב”ד מקרי עדות שקר. עוד י”ל, כיון דלאחר שאמר איני יודע אינו יכול לחזור בו לומר שאני יודע עדות, וא”כ הרי מבטל העשה של והוא ראה או ידע אם לא יגיד בידים, וזה אסור אף במקום הפסד. ))  So the beis din can summon the mediator and if he arrives he must testify even at the risk of a lawsuit.

Even if the mediator knows that he has sinned and should his behavior become known he would be disqualified from being a witness, as long as he has not been actively disqualified by a beis din, he is an acceptable witness and must testify. ((עיין שו”ת ח”ס (חיו”ד סימן י”א) ונתיבות ביאורים סק”ג. )) Some opinions require the witness to do teshuvoh first. ((עיין קצוה”ח סק”ח בשם אחיו, וישועת ישראל. ))  According to one opinion, as long as the beis din in which he is about to testify is unaware that he sinned to the extent that would normally disqualify him as a rosho, he may (and even should) testify there. ((הנתיבות בחידושים סק”ב ובביאורים סק”ג ס”ל דחסרון ברשע אינו גזה”כ לפסלו אלא הוא חשש משקר, וכיון שיודע בעצמו שעדותו אמת, יכול להעיד. ))

If the mediator is in fact concerned about a lawsuit and will likely refuse to come to court to testify in front of either party, the beis din may choose to summon him privately. The Ramo rules that a witness who is afraid to testify need not do so in front of the litigants. ((אם הבעל דין אלם והעדים יראים להגיד לפניו מקבלין העדות שלא בפניו ודנין על פיו (רמ”א ח”מ סכ”ח סט”ו ע”פ תה”ד פסקים קע”ה). וביאר בסמ”ע ס”ק מ”ט הטעם כיון דבדיעבד שרי לקבל עדות שלא בפניו ממילא מקילים באלם, וכ”כ בעין יצחק לבאר דעת הרמ”א (סימן נ”ו). ובעה”ש (סכ”א) הוסיף לבאר טעם להקל כדי שלא יהא חוטא נשכר. ונראה דאין ביה”ד צריך לגלות לבעלי הדין מי הם העדים ששמעו מהם, וטוב שיעשו הכל בחשאי. ))  The beis din should make every effort to conceal the witness’s identity. In such a circumstance, the beis din may even accept written testimony. ((עיין סכ”ח סי”א דעדות בכתב הוא דבר שנחלקו בו הראשונים, ואף דקי”ל כרש”י דאין להעיד מפי כתבם, מ”מ בכה”ג שאחד מבעלי הדין אלם, י”ל דיש להקל במפי כתבם. ))

In your situation the mediator’s response to a hypothetical summons cannot be predicted, (( He might arrive or he might respond that he will not come because he does not want to risk a financial loss or he might simply ignore the summons. ))  however, it is clear that the defense is permitted to summon the mediator to testify. The beis din will thus realize that the mediator is a valuable source of information. Even if the mediator refuses to cooperate publicly, the beis din can turn to him privately to clarify details or to determine who is lying. In short, the mediator has no halachic basis for hiding behind the confidentiality clause the parties signed.

Perhaps it is worth emphasizing the obvious: Should the mediator offer testimony that includes confidential information so that the beis din can arrive at a just ruling, only the necessary people should be privy to the information. On occasion other people end up hearing parts of the proceedings. When a witness is called upon to divulge secret information, great care is needed to ensure that the information is revealed only to those who have to hear it and no one else.

Share The Knowledge

Not what you're looking for? Browse other questions tagged Jewish courts or ask your own question.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *