איסור חבלה במילה
מכאן נשוב לדברי הפנים יפות, שביאר שמה שאברהם אבינו לא מל את עצמו קודם שציווהו על כך הקב”ה, הוא משום שחשש לאיסור חבלה בעצמו. וכעת יש לומר שדבריו תלויים במחלוקת הראשונים הנ”ל, כי לדעת הרמב”ם הרי בודאי שמעשה מילה אינו “דרך נציון”, ולשיטתו אין בזה איסור כלל, אבל לדעת התוס’ והרשב”א יש לקיים את דברי הפנים יפות, כי סברו שגם במקום צורך אין היתר לחבול בעצמו.
אלא שאף לפי דבריהם, יש לדון אם רצונו של אברהם אבינו לקיים את כל התורה נחשב ל”צורך גדול”, או שלא, והדבר תלוי בהגדרה המדויקת של “צורך גדול”. ואם נדון אותו ל”צורך גדול”, אזי לפי דברי הפני יהושע כל הראשונים יסכימו שאין בכך איסור, וצריך ליישב את מה שלא מל אברהם אבינו את עצמו בדרכים אחרות.
נסיים בתלייה מעניינת בעיקר הדין של חובל בעצמו, שיש שתלו שאלת החובל בעצמו בשאלה אחרת: האם האדם נחשב ל”בעלים” על גופו, באופן שרשאי לעשות בגופו כל העולה על רצונו, או שמא אין האדם בעלים על גופו, אלא גופו הוא “פיקדון” מאת הבורא ית’, ואינו רשאי לעשות בו כרצונו? הרב שך זצ”ל (אבי עזרי, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א) נקט בגישה זו, והסיק שלפי דעת הרמב”ם אין האדם בעלים על גופו, ולכן כל החובל בעצמו עובר על איסור חבלה בו במידה שעובר על חבלת אחרים.
וראה ב”עומקא דדינא”, חלק ג’, במאמרו של הרב אשר פלג, שהאריך בשאלת בעלות האדם על גופו, ובהשלכות ההלכתיות העולות מנידון זה.
