Question:
I’ve been told that the Rama says that an avel should receive Maftir. It doesn’t seem to me in my experiences that maftir always goes to an avel in the shuls that I have been to. What is the accepted minhag in Klal Yisroel to do? What is the best thing to do?
Answer:
The Rema that you are referring to is in Yoreh Deah 376-4. The Rema mentions it right after saying that a child should say kaddish for a parent, and this minhag is also based on the Zohar (see sources). On the other hand, your point is correct that in many places they are particular to give Maftir specifically to an avel, (although where I daven they do try to do this when possibly).
In the sefer Divrei Sofrim siman 376 Birur Halacha D:H U’maftir b’navi, he discusses this point, and suggests that although that it isn’t a minhag incumbent on Klal Yisroel as a whole, rather that it is a good thing for an avel to do for his parents. Similar to learning Mishnayos l’iluy nishamas one’s parents, it isn’t a minhag in the sense that it is an obligation, however if the child will do it, it will benefit his parent’s greatly. Therefore, although the gabbai does not have an obligation to give the avel maftir, it is in the avel’s interest to try to get the maftir. Therefore, there is no chiyuv for the avel to get maftir, however it is a commendable thing for him to try and get it.
Understandably, this will not always be feasible, because there are times when it is the minhag to give the maftir to the Rov, to a chosson, a bar mitzva boy or any other reason that the gabbai has to give the aliya to someone else. Additionally, he says there that being that it isn’t an obligation on the avel, but a good thing to do, the first time the avel gets maftir he should say that it is bli neder.
Best wishes
Sources:
רמ”א יורה דעה ס’ שעו סעיף ד וז”ל “…ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב”ש בשם תנחומא וספרי, ובחיי בשם מסכת כלה, וב”י בשם הזוהר, ובא”ז בשם תנא דבי אליהו רבא); ע”כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י”ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות)”.
והובא בס’ דברי סופרים ס’ שע”ו ס”ק מ’ וז”ל “בזוהר חדש במדרש הנעלם סוף פרשת אחרי, איתא, שאותו רשע שבנו אמר עליו הפטרה והתפלל ואמר קדיש, אמר, בשעה שאמר בני ההפטרה בקהל, הוציאוני מן הדין, בשעה שעבר לתפלה ואמר קדיש קרעו לי גזר הדין מכל וכל” משמע מזה שההפטרה מועלת רק להוציאו מן הדין אבל לא לקרוע גזר הדין, אבל התפלה מועלת גם לקרוע גזר הדין”. ואגב זה משמע שהמעלה הוא כשהבן אומר ההפטורה בקהל.
וע”ש בדברי סופרים בביה”ל ד”ה ומפטיר בנביא, שהעריך על הענין הזה, וגם מביא מס’ מחשבת נחום בחוץ מזה שיש המנהג הזה לעלות למפטיר ענענים ע”פ סוד, אבל אפילו ע”פ נגלה יש בזה ענין. והוא מסביר שיש תועלת גדולה להורים, בזה שבניהם מקבלים עליהם את הדין. אמנם לעשות זאת בשעת מעשה קשה מאד, אמנם אחר זמן מתרגלים לזה ואז אפשר יותר בקל אפשר במעט מעט לפעול בנפש לקבל עצמו את דין שמים בשמחה, ולכן היות ובנוסח הברכות של המפטיר בברכה ראשונה נאמר “צדיק בכל הדורות” וכו’ “המדבר ומקיים שכל דברו אמת וצדק וכו”‘ ואח”כ נאמר “נאמן אתה ד’ ונאמנים דבריך” ודברים אלו נקראים כעין צידוק הדין, לכן בשנת האבילות שאז הלב כואב ביותר על פטירת ההורים אךן מתרופף קצת מכאבו במשך הזמן אזי באמירת ברכות המפטיר יוכל לקבל על עצמו דין שמים בלב שלם וזה לבד זכות גדולה לנפטרים שבנם מקבל על עצמו דין שמים בלב שלם”.
