Question:
Where did the custom of tossing the bread on Shabbat for the Sephardim originate? What is the reason for it? I know the mourners reason but then why can’t they just pass it around on a plate like most people do?
Answer:
Hello,
While I can’t tell you the reason why some Sefardim that do this, there are those among the Chasidim that do this, however as far as for the Sefardim, there are those from Morrocco[1] who have this minhag. The reason for it I don’t know. It could be that it is similar to the reason that some Chassidim do it. There is a source that writes[2], that the reason they do it is because in the Bais Hamikdash, the Kohanim would specifically throw the parts of the animal that were meant to be burnt, into the fire, on the Alter in the Bais Hamikdash. And similar to this a person’s table especially on Shabbos, it like an Alter. It should be noted that the Shuchan Aruch[3], Ben Ish Chai, Kaf Hachaim, as well as almost all Ashkenazi poskim all say that it is not permitted to throw the Hamotzei.
Best wishes
Sources:
[1] וע’ בס’ מגן אבות עמ’ ק”ע, וכן ע”ש עמ’ ותס”ו וז”ל “מנהג הרבה משפחות בעיר טאנכיר (עיר במרוקו) לזרוק פרוסת המוציא למסובין אע”ג דכתב המגן אברהם שאעפ”י דיש מתירין לזרוק פת אם אינו נמאס בהמוציא י”ל דהוי בזיון המצוה עם כל זה יש סמך למנהג זה בשו”ת התעוררות תשובה’ ס’ קע”א שכתב דמנהג אביו הכתב סופר היה לזרוק פרוסת המוציא למסובין דפרוסת המוציא דמי לאימורין שמקריבין ע”ג המזבח ומצותן היה בזריקה ע”כ אין בזיון בזריקה בפרוסת המוציא יען שמצותו בכך עי”ש ומובא כל זה בספר מנהג ישראל תורה’ חלק א’ דף רכ”ה”.
[2] התעוררות תשובה )ח”א סי’ קע”ח, א”נ ח”א סי’ קל”ב( – ” ראיתי לרב האי גאון מרן אבא ]בעל הכתב סופר[ זצ”ל שהיה נוהג כשבירך בשבת ויו” ט על לחם משנה היה מכוון להוציא את בני ביתו, והמה מכוונין לברכתו ויוצאים בברכתו, וכשחילק מהלחם משנה היה זורק להיושבים בשלחן פרוסת המוציא. ותמהתי הא הלכה רווחת בגמרא ובפוסקים במסכת ברכות )נ’ ע”ב( שאין זורקין אוכלים ובפרט בפת שהגם שבזריקתו אינו נמאס מ” מ יש ביזוי בזריקתו, כדאיתא בשו “ע או”ח )סי’ קע”א סעי’ א'( ובמג “א )סק”א(. ונח דעתי לפי מה דאיתא במג”א )סי’ רע”ד סע”ק א'( … והנה שולחנו של אדם דומה למזבח, והובא בשו”ע )סי’ קס”ז סעי’ ה'( דמה”ט יש להביא מלח קודם שיבצע על הפת עיי”ש ברמ”א, ומטעם זה ג”כ נהגו לכסות הסכין בשעת ברהמ”ז כדאיתא בשו”ע )סי’ ק”פ סעי’ ה'( עיי” ש … והנה מה שהבעלים אוכלים הוא בבחינת קדשים קלים שהבעלים אוכלים, והמוציא הוא כנגד אימורים חלק גבוה … ואיתא בספרים דיש לאכול פירורים המתפקעים ונופלים בשעת חיתוך המוציא, דהמה כמו אימורים שנפתקעו מעל גבי המזבח, והרי מצות הקטרה הוא בזריקה כדאיתא ברמב”ם הל’ בית הבחירה )פ”ב הל’ י “ג( ובכ” מ שם, לכן פרוסות המוציא שהמה בבחינת אימורים זורק אותם וזה כבודם של פרוסות הנ “ל, והרי כל טעם שאין זורקין הוא משום בזיון, ואדרבה זהו כבודו כמו אימורים למזבח, זכיתי ליישב דעת קדושים בעזה”י בטובו וק”ל”.
[3] שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעא סעיף א “עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא; הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג אפילו נטילה שאינה צורך אכילה, ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים”. ב”ח ס”ק א’ “אלא ודאי היכא דממאיס אפילו בשאר אוכלין אסור והיכא דלא ממאיס שאר אוכלין שרי ובפת אסור”. בט”ז ס”ק ב’ “ואין זורקין הפת. פירש ב”י אפי’ אם לא ממאס משא”כ בשאר אוכלין צריך שיהיה נמאס דוקא”. מג”א ס”ק א’ “ואין זורקין הפת. אפי’ לא ממאס בכ בן איש חי )שנה ב’ פר’ בהר בחקתי אות י” ז( – “ואין לזרוק פת מאחד לאחד אף על פי שאינו נמאס בזריקה. גם יש בני אדם כשיעשו פירות כבושים במים ומלח יניחו בתוכם חתיכת פת כדי שיהיה לכבושין טעם יפה וחתיכת פת זו נמאסת ומתקלקלת, וצריך למחות בידם בדבר זה, וכל אדם צריך לכבד את הלחם ועליו תבא ברכת טוב”. כה”ח ס”ק ו .גר”ז סי’ קס”ז סוף סעי’ כ”א “ויזהר הבוצע שלא יזרוק חתיכת המוציא לפני המסובין שאסור לזרוק הפת אפילו על השולחן כמו שיתבאר בסי’ קע”א”. מ”ב סי’ קס” ז ס”ק פ” ח “הבוצע נותן. אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים אפילו אם לא נמאס המאכל ע”י הזריקה כמו שיתבאר בסימן קע”א ועוד כיון שהיא פרוסת המוציא הוי בזיון מצוה”.
